חמשה חודשים חלפו מאז אותו רגע בו הודיעו לנו שאת, היפה, המוכשרת, הניצחית והאין סופית הפכת להיות מלאך.

עוד לא הספקנו לעקל את הבשורה המרה וכבר היינו צריכים לכתוב לך הספדים, לעצב לך מצבה, לערוך לך אזכרה ועוד כל מיני כאלה טכסים.

הרעיון של תערוכה לזכרך עלה עוד כשישבנו שבעה בבית ההורים, מאות אנשים פקדו את הבית ולא היה אדם שלא ידע לספר עד כמה היית מוכשרת ואנחנו אספנו כל פיסת אינפורמציה והחלטנו להביא את הכל לכאן ולספר ולהראות עד כמה מיוחדת היית.

אני מאמינה שכל מי שנמצא פה יכול לראות דרך התמונות, הבגדים, והפרחים שנשארו כה יתומים, אותך.

מהיום שנולדת אמא מספרת, היית תינוקת נוחה. כמו כל תינוק שכשצרכיו מסופקים הוא מגיב בשלווה ובנחת כך הגבת את.

אמא מספרת שאז לפני 29 שנים היא היתה ממלאת דייסה בבקבוק של בירה סוגרת בפיתמה ואת היית יונקת את כולו ונרדמת לארבע או חמש שעות ומתעוררת רק כשהחיתול מלא או כשהגיעה שוב שעת האוכל וזה היה פיצוי גדול על הריון מאוד לא קל שהיה לה. אמא גם מספרת שנולדת תינוקת יפיפייה, לבנה, עגלגלה עם פני מלאך. לי תמיד סיפרת שבבית הספר היסודי היה לך טוב עד שההורים עברו דירה והעבירו אותך לבית ספר אחר, שם הילדים לא תמיד הסבירו פנים והיה לך קשה, אבל גם שם בזכות הקסם האישי וטוב ליבך הצלחת לקרב את כולם אלייך.

גם בחטיבה וגם בתיכון, תמיד היית בועדת קישוט. בכל אירוע נקראת לאייר ולקשט ואת ספרי המחזור את זו שכתבת ואיירת ולנו הם נשארו למזכרת לעולמי עד. את תקופת הצבא שנאת וספרת את הימים עד שהיא הסתיימה .

היית מאוד מפונקת ובררנית בענייני אוכל כשהגעת הביתה להורים היה ריח הטיגון ממלא את הבית כי שגית הכי אוהבת שניצל וצ'יפס ואליי כשהיית מגיע היית זוללת כל מה שהייתי מכינה ולבסוף היית אומרת בנימה של פירגון "אחותי אני מתה על האוכל שלך.." וכדי שאני יאמין היית נשבעת בחייך שאני בשלנית נהדרת.

אחותי היקרה והאהובה התבלטת ביופייך בכישורייך, בצבעוניותך ובנתינה האין סופית שלך. כל מי שהכיר אותך יוכל להעיד על כך, אהבת את כולם מקטן ועד גדול אבל את האהבה הכי גדולה, כך אני  הרגשתי ידעת להרעיף על מאי ומיקה. בכל פעם שהן היו חוזרות מביקור אצלך הייתי מתפעלת מחדש.

תמיד עם תיסרוקות מיוחדות עם איפור כמו שרק את ידעת להתאים לכל אחת מהן ואיזה בגד שהוצאת מהארון שגדול עליהן בכמה מידות ולהתאים אותו בדיוק למידותיהן. אני רואה בעיני רוחי איך את מסתכלת על כל אחת מהן ואומרת "זה פשוט יופי מושלם אין כזה יופי בכל העולם" ואני שואלת את עצמי על מה להצטער יותר? על זה שהן לא תיזכנה יותר להנות מההענקה שלך להן כמו כשהיית בחיים או על זה שאת לא תזכי לראות אותן גדלות והופכות מילדות לנערות...

או אולי פשוט לשמוח על כל הרגעים שזכינו להיות במחיצתך.

הלוואי שתיוולדי מחדש לתוך המשפחה שלנו ונזכה לעוד תקופת חיים יחד.

שלך לנצח                                                                                                אבא אמא ענת אורלי אודי אילן מאי ומיקה

הוי שגיתי ילדתי, ארד אל ים, אפליג רחוק אל העולם,

אביא לך שלל פרחים בכל מיני צבעים ובד קשמיר אביא לך גם

הוי שגיתי ילדתי, אחפור בחול ואתכסה בהר גדול

אביא לך שי בובה, מן העולם הבא שתספר לך את הכל

הוי שגיתי ילדתי, שלום מכאן, אני יושבת לי על ענן

אשלח לך מלאכים, פרחים שקופים, שינגנו לך שיר ישן

רק דקה, עוד דקה , את מוכרחה שאני אמשיך לשיר לך...

אוהבת, כואבת, חסרה אותך

אמא

לאן היינו הולכות? מה היה מצחיק אותנו כאן?...

היום טיילתי בשכונה מדליקה כזו שאיתי של נועה שלח אותי אליה, שכונה מדליקה כזו של צעירים,

עם בתי קפה מגניבים וחנויות מעצבים כמו שאהבנו לראות בברסלונה.

כמה את חסרה לי, אם רק היית יודעת. לוקחת אותך לכל מקום שאהבת בארץ וגם לכאן הבאתי אותך.

רוצה לחשוב שטוב לך איפה שאת.... איתי את נמצאת ותישארי תמיד.

אני משתדלת בכל זאת להנות, כי נשארתי כאן וזה מה שנותר לי לעשות. קשה... נורא קשה..., אבל

אומרים שהחיים יותר חזקים, אז ממשיכים לחיות עם בור עמוק בנשמה וגעגועים אין סוף...

אוהבת וחסרה אותך –  אורלי

רק כמה ימים חלפו מאז שביליתי אצלך שבוע מקסים ובלתי נשכח.

היינו קמות בשבע בבוקר ומתחילות את היום בנסיעה על האופניים אל הבייביסיטר שלך, שם היינו צוחקות, רואות טלוויזיה ונחות.

אחר כך היית לוקחת אותי לטייל בתל אביב, היינו קונות לנו אוכל וכל יום היה לנו עיסוק אחר.

כשהיינו מגיעות סוף סוף הביתה בשעות המאוחרות של הלילה היינו מנהלות "שיחת בנות" ממש כמו שתי חברות בתיכון. את היית מספרת לי מה קורה לך עם החברים ואני הייתי מגלה לך את הסודות הכי פרטיים שלי. היינו כמו החברות הכי טובות אפילו סיפרת לי על המצב הכלכלי שלך, כשהיינו בדרך לאכול לנו איזה כנאפה. נסענו במוניות, באוטובוסים, על האופניים לרגע לא ישבנו בשקט ולא התעייפנו עד שניפרדנו בחיבוק ונשיקה ואני חזרתי הביתה.

כמו אחרי כל ביקור בתל אביב המשכתי ללכת לבית הספר, שיחקתי, נהנתי עד שבוקר אחד היה צילצול טלפון. אמא ענתה והיתה נסערת..

אני הייתי בלחץ, חשבתי שמשהו קרה לאבא, בכיתי, לא ידעתי מה לעשות עד שאמא ניתקה את הטלפון, הושיבה אותי ואת מיקה ואמרה לנו שכלום לא קרה לאבא אבל שאת, שגיתי, נפצעת בתאונת דרכים.

אני ומיקה בכינו ואמא עשתה מלא טלפונים עד שאיציק וגליה באו ולקחו אותנו לסבתא חוה, שם היינו יומיים עד שאבא נכנס עם עיניים דומעות והושיב אותי ואת מיקה על הבירכיים שלו וסיפר לנו שאת

כבר לא בין החיים.

הלכתי לבית של סבתא היכן שישבו שבעה וחיבקתי חזק את אמא.

מאז הכל השתנה, סבתא כבר לא שמחה כמו שהיא הייתה וסבא נורא מופנם, את אורלי לא ראיתי מזמן, אבל היא מנסה להיות איתנו כמה שיותר ולתת לנו אהבה כפולה. ואודי.. לא בוכה אבל אני יודעת שגם הוא עצוב.

תל אביב כבר לא אותה תל אביב בלעדייך, היא שקטה יותר ופחות שמחה כאילו גם היא באבל עלייך.

אין לי אומץ להודות בעובדה שאת לא איתנו יותר, שאת מלאך.

אבל אני יודעת שאת לא מפסיקה להסתכל עליי ולשמור עליי. אני מרגישה שקיבלתי ממך משהו, שאת נישארת איתי, שאת לא עוזבת אותי.

אני מדברת איתך ולא מקבלת תשובות במילים, אני מרגישה אותך, אני יודעת שאת שומעת אותי, אני חולמת עלייך ויודעת שאת איתי.

חוץ מגעגועים, חלומות, זיכרונות ומחשבות עלייך, אני לא יכולה לגעת בך, לחבק ולנשק אותך.

אני אוהבת אותך בלי סוף ומודה לך על האהבה שהענקת לי והמתנות שהבאת לי

מאי סברסקי

 שגית היקרה, אני אוהבת אותך מאוד מאוד

לא אשכח אותך אף פעם

אני חושבת כל הזמן עלייך

שגית תדעי שאני מתגעגעת אליך

אוהבת מיקה סברסקי

את הציור הזה ציירת לי ליום הולדתי האחרון.

שאלתי אותך למה היא עצובה

ואת ענית: היא לא. היא אישה,

כמונו, לא עוד ילדות כי אם נשים אמיתיות!

שתינו צחקנו.

התפוצצנו מצחוק. אחד מאותם התקפי הצחוק שלנו,

אחד מאותם אלפי רגעים שאני מנסה לצרוב לתמיד בראשי.

את ואני רוכבות על אופניים, לאורכה ולרוחבה של העיר.

את ואני, על השטיח מוכתם הצבעים שלך.

מציירות, שרות, צוחקות, בוכות

ומדברות. על הכל – הסודות, התקוות. רוקמות חלומות.

נוסעות באוטו, "לצאת קצת מהבטון" כך היית אומרת,

את משמיעה לי דיסק חדש שגילית,

גוזרת פרחים, שדות שלמים של פרחים.

סורגת, טווה בהכל חוטים של זהב, חוטים של שמחה.

צובעת במטה הקסמים שלך, מפלטת הצבעים הפלאית שלך, כל מי שנקרה בדרכך.

את ואני יוצאות לעוד בילוי, לעוד הרפתקאה.

והסוף תמיד ידוע,

את תישארי למצות עד תום את הלילה,

ואני אלך.

ואיך זה קרה, שגיתי שלי, יפה, חברתי הטובה,

שאני פה נשארתי

ואת הלכת?

רינת

"נימפה" כיניתי אותה. נימפה ורודה. חייכנית, חמקמקה ומתעתעת. 

הנימפה שלי הגדירה מחדש את גווני הוורוד בעולמנו. באחת, נמוג הצבע הוורוד מן הפלטה של חיי. מי היה מאמין שעד לא מזמן אימצתי את הצבע האופטימי הזה בחיבוק. שוב מכים בי האפור והחום של גשם דמעות מלוכלך. אני מנסה, מתאמצת לצייר דמעות ורודות. אני יודעת שהייתה מאשרת שאזיל מאלה כמה שרק ארצה, אך הדמעות מאכזבות ובוגדות בי, נשטפות רעננות ושקופות, נוצצות ממש כמו עיניה ­­ הבורקות ביותר בהן התבוננתי.

לי הצמידה את השם "בבושקה" או "בבוש" בגרסתה המקוצרת. היא גילתה לי כמה כמוסה אני לזולתי. היא הפצירה בי שאכבד את האורחים בפרליני-חיי. בחלוף הימים חומקים ממני המשפטים המצחיקים שגלגלה לשונה השובבה. אני משחזרת. מקיאה את המילים היקרות לתוך המחשב שלי בצורה כמעט רובוטית, מייצרת מדפי ארכיון של השפה המצחיקה שלה, ארכיון שהשתרבבו לתוכו כמו לגמרי במקרה מילים כמו "להפטיר" ו"להפיס". אהבתי להקשיב לה. היא ייצרה משפטים שהיו בית חם למילים האמיתיות והכנות ביותר. אני כל- כך כל- כך מתגעגעת.

 צעירה, יפה, חכמה, מצחיקה, חמה, מלאת חום ואהבה וכל כך כישרונית.

סייעת לי לגדל את בני יהלי. תמיד האמנתי שאת האמא השנייה שלו. אנשים שלא הכירו אותנו חשבו כי יהלי הוא בנך ואני חושבת שאהבת זאת.

לימדת את יהלי כל כך הרבה דברים והערפת עליו אהבה כה רבה, בזכותך ילדי הוא, מקסים, רגוע ושמח. תוך פרק זמן קצר מאוד מאז היכרותנו כולנו התאהבנו בך.

שגיתי חדרת ללבנו עמוק והשפעת על כולנו.   
שהורדתי את בגדי החורף השנה, גילתי שחלק גדול מהם מלאים בפרחים מעשה ידיך. הצלחת לצבוע לכולנו את החיים ולהדביק אותנו בשמחת החיים שלך.הייתה לי ולבני ביתי הזכות להכיר מלאך.

מתגעגעים אליך מאד.  מטי, אלי ויהלי מושונוב

הכרנו במשך חמש שנים בדיוק, נפגשנו במסיבה בסן פרנסיצקו, ישבתי שם

באיזו פינה, לא מכיר אף אחד, שעות ספורות אחרי שהגעתי לעיר.

כשלפתע הרגשתי יד מלטפת אותי בגבי. זו היית את. ככה הכרנו.

את התקופה איתך בברקלי אני זוכר מצוין, שיחות נעימות בבתי קפה או בטיול רחוב

וסיבובים בחנויות צבעוניות ומעניינות, תמיד היה כייף. בארץ המשכנו את הקשר שהפך לחברות אמיתית ועמוקה.

החום, האהבה והקבלה שלך הדהימו אותי כל פעם מחדש.

ידעתי שזכיתי להיות חבר של מישהי מיוחדת, מלאת אהבה ומלאת חיים.

היית חלק גדול מהחיים שלי, לא היתה פעם אחת שהייתי צריך אותך ולא היית שם,

גם ברגעים הטובים וגם תמיד ברגעים הפחות טובים.

עברו חמש שנים בדיוק ושוב אנחנו במסיבה היה לך טוב ונהנת מאוד, ניפרדנו בחיבוק.

טלפון שקיבלתי כמה שעות מאוחר יותר הודיע לי על מותך, הרגשתי כאילו פצצת הלם

מתפוצצת לי בתוך הגוף.

כל כך הרבה פעמים חזרתי ללילה הזה וחשבתי מה יכולתי לעשות או לאמר אחרת כדי

למנוע את התאונה.

אין לי תשובות, המוות שלך גדול מדי לשאלות שלי.

כל כך לא מתאים לך לא להיות כאן, הרי פיזרת אהבה ושמחה וחיוביות בכל מקום שהיית בו והבאת אושר לכל כך הרבה אנשים. אז איך זה יכול להיות, למה את? אני פשוט לא מבין.

אמרת לי הרבה פעמים שנהיה חברים לכל החיים, אני לא הייתי בטוח כמוך. בסוף שנינו צדקנו.

אני מקווה שאת נמצאת במקום טוב, שטוב לך ואת מאושרת, זה חייב להיות ככה.

את מאוד חסרה

אסף

"איך אני אוהב אותה"

אלו המילים הראשונות שיצאו לי מהפה למשמע הבשורה המרה

שגיתי, אדם נדיר שכמוך, הייתה ועדיין יש לי הזכות לאהוב אותך

נסים

חיפשנו מטפלת לגלי התינוק, והנה דפיקה בדלת, נכנסת לביתנו בחורה גבוהה

עם חיוך גדול והמון צבעים. חולצה אדומה, חצאית ירוקה, גרביים כתומות ונעליים חומות,

קוקייה הצידה ועיניים חמות.

זו היתה פגישתנו הראשונה עם שגית, שעד מהרה התאהבנו בה כולנו והיא הפכה לבת

משפחה וחברה. בכל מקום בבתינו נשארה טביעת ידה, ציור, תמונה, עבודת יצירה,

כן כזו היא היתה מלאת חיים צבעים ויצירתיות.

כך נזכור ונאהב אותה תמיד

לימור תמיר עומר גלי ורומי (שלא הספיקה להכיר) קריטי

כשראית את הילדים היית אומרת שהמתיקות שלהם "סופנית", המילה האיומה הזו החרידה אותנו,

ביקשנו שלא תאמרי אותה, ואת צחקת!

אנחנו עדיין מסובבים את הראש כשחולפת מולנו על אופניים בחורה מחייכת, עם תלתלים צהובים,

בגדים מיוחדים וצבעוניים, כמעט מתבלבלים וצועקים שגיתי.

כמו פייה, פיזרת פרחים ופרפרים, סרטים צבעוניים ונצנצים זוהרים על כל הילדים שרצו אחרייך.

וגם עלינו המבוגרים, שמחת חיים,קסם, התחשבות, עדינות רגישות לפרטים הקטנים, המון צניעות

וכל כך מעט אגו. תמיד היית בשביל כולם, מקשטת מעניקה מלטפת מפנקת מקשיבה, נדמה לנו שידעת כמה אנחנו אוהבים אותך ועדיין מרגישים שלא עשינו ואמרנו מספיק.

אוהבים ומתגעגעים

מאושרים שזכינו להכיר, גם אם למעט מעט

שי עדי עדה איתמר וזוהר לחובר

הגחת לחיינו די במקרה, ואולי לא סתם שטפת את חיינו בצבעוניות המיוחדת רק לך.

חמש שנים בהם הפכת ממטפלת לחברה המלווה אותנו באהבה רבה, בהרחבת המשפחה וגידולה.

את המיוחדות שבך, שמחנו לחלוק עם אחרים, וכך יצא שנגעת בדרכך המיוחדת כמעט בכל מי

שסביבנו בבני משפחה וחברים.

"התברגנתם" נהגת לאמר – מי היה מאמין שלא נזכה לראותך "מתברגנת" גם.

הכאב כאב עמוק, תחושת הפספוס קשה מנשוא והאובדן אינו נתפס.

ואולי, נחמה אחת קטנה, שהצבעוניות שבך אותה ביקשנו להכניס לביתנו, הפכה אחרי מותך

למזכרת נצח לאישיותך הססגונית והמיוחדת.

כך היית, כך הלכת וכזו תישארי נצורה בלבנו ובלב בנותינו, לעד.

צהל לימור והבנות